שיתוף הפעולה הלך והתחזק ובא לידי ביטוי בחתימה על הסכמים הדדיים שונים כמו ההסכם לשיתוף פעולה במדע וטכנולוגיה, הסכם לשיתוף פעולה תרבותי, הסכם למניעת כפל מס, הסכמים בנושאי חקלאות, השקעות ועוד.

ישנן לא מעט נקודות דמיון בין שתי המדינות ושני העמים. העם הקוריאני חש סימפטיה כלפי ישראל וכלפי העם היהודי מכמה סיבות. ראשית, הקוריאנים רואים בישראל מדינה שהצליחה לבסס את מעמדה למרות קשיים אובייקטיבים רבים. שתי המדינות מרגישות עצמן מבודדות מבחינה גיאוגראפית ופוליטית באיזור בו הן מתקיימות. התדמית החיובית של ישראל בעיני הקוריאנים מתעצמת לנוכח העובדה שישראל מצליחה לשמר עקרונות וערכים דמוקרטים על אף העובדה כי היא שרויה במצב מתמיד של סכסוך ובתנאים גיאופוליטיים מורכבים.

גורם נוסף הקושר את העם הקוריאני לישראל נעוץ בכך שכשליש מהעם הקוריאני הינם נוצרים המכירים היטב את סיפורי התנ"ך ורוחשים כלפיהם וכלפי המקומות הקדושים כבוד רב. הקריאה והבקיאות שלהם בברית החדשה ובברית הישנה, יוצרת קשר הדוק בין אמונתם בנצרות לבין ארץ ישראל והיהודים. מבין התיירות הנוצרית ממדינות אסיה לישראל בולטת העובדה כי מספרם של הקוריאנים המבקרים בארץ הוא הגדול ביותר.

בנוסף, שתי המדינות קיבלו את עצמאותן בשנת 1948 והן עדיין מקיימות קשר עמוק עם ארה"ב. שתי המדינות מצויות בבדידות פוליטית וגיאוגרפית: בדומה לישראל, קוריאה היא למעשה חצי אי עם גבול יבשתי עוין. בשתי המדינות מונהג שירות צבאי חובה ומתקיימת בהן חברה מיליטריסטית במידה מסוימת שמקפידה למרות הקשיים להציב את זכויות הפרט והאזרח במרכז.

על אף שיתוף פעולה כלכלי מוגבל יחסית בשנים הראשונות, מאז שנות ה-90, הלך והתפתח קשר כלכלי משגשג. חברות ותאגידים ישראלים החלו להשקיע בקוריאה ולהיפך. נפח הייבוא והייצוא הכולל במסחר בין שתי המדינות נמצא במגמה מתמדת של עלייה. (להוציא את תקופת המשבר הכלכלי שפקד את מזרח אסיה ב-1998). שתי המדינות מצליחות להתגבר על תנאי פתיחה נחותים של מחסור במשאבים טבעיים ולהישען על משאבים אנושיים ופיתוח מתמיד של טכנולוגיה והיי-טק. למעשה, הן מהוות כלכלות משלימות ולא מתחרות: ישראל מצטיינת בפיתוח מדעי וטכנולוגי, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה העילית, ואילו קוריאה חזקה בייצור ובשיווק. פוטנציאל זה מהווה גם קרקע פורייה לייצוא משותף לארצות שלישיות.

יחסי קוריאה ישראל

באפריל 1962, נחתם הסכם היחסים בין מדינת ישראל ודרום קוריאה. בשלב הראשון מינתה קוריאה את השגריר שלה ברומא כשגריר לא תושב בישראל ורק בשנת 1993 נפתחה שגרירות דרום קוריאה בתל אביב ומונה שגריר תושב.

בשלבים הראשונים מאז חתימת ההסכם התנהלו בין המדינות קשרי מסחר מצומצמים מאחר ובשנותיה הראשונות, קוריאה לא הייתה מדינה מפותחת ונפח המסחר היה מוגבל. בשלבים אלו הקשרים התמקדו בעיקר בסיוע והדרכה בתחומי החקלאות שניתנו על ידי ישראל.

המצב הגיאופוליטי של ישראל ובמיוחד הצלחותיה בעימותים עם המדינות מסביב לה יצרו הערכה רבה בקרב הקוריאנים שהחלו להתעניין ולפתח את הקשרים הביטחוניים והמודיעיניים עם ישראל. במהלך השנים החלו שתי המדינות ליצור גם שיתוף פעולה רחב בתחום החקלאות והחינוך. הקוריאנים גם ראו בקיבוץ מודל לחיקוי ואף ניסוי להנחיל את העיקרון של היישוב הקיבוצי בארצם.

ראויה לציון תמיכתה של קוריאה בישראל על אף העובדה שתמיכה זו עלתה לה בלא מעט גינויים מצד מדינות העולם הערבי אשר עשו כל שביכולתם ללחוץ על קוריאה לנתק או לצמצם את קשריה עם ישראל. מדינות הליגה הערבית ראו ביחסים הדיפלומטים של קוריאה וישראל עילה להחיל עליה את החרם הערבי.

החלטתו של משה דיין לסגור את השגרירות בסיאול על רקע קשיים תקציביים של משרד החוץ פגעה במידה מסוימת באיכות הקשר בין שתי המדינות ואולם, בתחילת שנות ה-90 נוצר מצב חדש שאפשר את חידוש הקשר והעמקתו. ראשית, המצב הפוליטי קיבל תפנית חיובית בעקבות ועידת מדריד ב-1991. קצב ההשקעות בישראל עלה וחברות קוריאניות רבות זיהו את הפוטנציאל ונוכחו לדעת שהשפעות החרם הערבי הצטמצמו ואף נעלמו כליל. תנאי האיזור אפשרו תחרות בריאה בשוק הישראלי שהובילה להתעניינות רבה של חברות קוריאניות בישראל.

במהלך שנת 1993, שנה לאחר פתיחתה המחודשת של שגרירות ישראל בסאול, נפתחה גם השגרירות הקוריאנית בתל אביב. פתיחת השגרירויות הובילה לפריחה מחודשת ביחסי המדינות. פריחה זו נמשכת עד היום ובאה לידי ביטוי בקשרים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים ענפים.